מה זה ישראלי בעיניך?.........

רפאל ד.  מיימון – מה זה ישראלי בעיניך

יליד 1948, חי ויוצר בתל אביב.

מיימון, צייר אשר בעבורו שפת הציור היא מאין שפת אם, נהירה לו וברורה. הולך בדרך האמנות והיצירה, כשהיא לעולם גם דרך המלך, גם דרך צדדית, דרך שאין בלתה על מסלוליה השונים.

במסלול חייו עשיר העשייה, מיימון סופג אמנות, מנחיל אמנות לאחרים, בדרכים שונות, מייצר, יוצר, מלווה אמנות ובכל אותו זמן, ממשיך להיות הוגה יוצר בדלת אמותיו. בדרך ארוכה זו של יצירה ניתן לראות את מיימון כלומד, כמלמד, כמלווה, כיוזם, כיוצר כאיש רוח וחזון וכאיש מעשה.

למד אצל חשובי המורים והציירים – יחזקאל שטרייכמן, אבשלום עוקשי ומושפע רבות מטכניקות הציור המודרני של יעקב וכסלר. למד במכון אבני והשתלם בסטודיו לאמנות בפריז. מיימון משכלל את המיומנות שקיבל כמתת טבע, לומד וממשיך לעצב את דרכו כאמן, וכאומן (על פי הצורך), כצייר, כיזם, כמחנך וכפילוסוף המבטא את רעיונותיו בשפה החזותית. כשהוא מדבר בלהט באין סוף מילים ומציג את חזונו הפוליטי, החברתי והפילוסופי  הוא מצמצם אותם עד שתיקה כשהוא אומר את דבריו באמצעות הקו הכתם והצורה – שפה חזותית. שפה נקייה, מדויקת, החלטית.

שימש כמנחה לאמנות במשרד החינוך והתרבות. שילב בין תחומים והביא את התרבות לפתחם של יישובי הדרום, שם פעלו ביזמתו אנשי רוח, משוררים, אמנים פלסטיים, ויוצרים אחרים. בעבודה חינוכית זו הוא שילב בין אהבת היצירה, לאהבת האדם לאהבת הארץ ובין הקשר למקום ממנו צמח.

לימד ציור והעביר סדנאות אמנות בסמינרים למורים. במסגרת העבודה החינוכית המשלבת בין שפה לאמנות הפיק מיימון ספרי איורים למשחקי לשון ולניבים, אייר ספרים והפיק אלבומי רישומים.

הפיק אלבום רישומי מקומות בירושלים, שנקרא בשם 'ירושלים 3000'. אלבום זה שימש כשי אישי של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. על כריכת הספר הוטבעו שמו וחתימתו של רבין.

יצירותיו בתחום האמנות כמו למשל פסל בן גוריון עומד על ראשו מוצב דרך קבע בשדה בוקר לפתח מעונו של בן גוריון, קודם לכן הוצג במספר תערוכות, כמו גם עבודות מונומנטליות אחרות.

בשני העשורים האחרונים משמש מיימון כבעלים של חברת 'ג'ק רובינסון בע"מ' – המתמחה בבניית סטים ותפאורות לתכניות ואולפני טלוויזיה, לפרסומות, ועיצוב תפאורות להצגות. בקיא בחומרים, בטכניקות ושיטות עיצוב, ועוסק לפרנסתו באמנות שימושית.

כצייר וכפסל מיימון משתמש בטכניקות שונות, והופך את חיי היומיום כמו חפצים, מקומות, אירועים ואנשים כתפאורה וכמטאפורה לאמירות פוליטיות ופילוסופיות.

רוח וזמן – מה זה ישראלי בעיניך

רפאל ד. מיימון מתבונן בחפצים, אפשר לומר בחרדת קודש. בעבורו קומקום ישן מברזל, חולצה רקומה, סנדל מונח על אריחי מרצפת, קופסת שימורים, קופסת סיגריות, מבנה ישן או דמות אייקונית, הם ישראל של פעם ושל היום, הם סיבה לציור.

בכישורים ובתכונות של צייר- אספן- יצרן- מעצב- מאייר- תפאורן- נוסטלגיקן, מיימון מגייס את עצמו למשימת הציור כמי שמבקש להנציח דבר בבחינת אומר. החיבור של מיימון לחפץ המסוים, או האופן שבו מחבר חפצים לשכון יחדיו, ולהפוך מדבר ממשי להיות הדימוי המדויק של עצמו כממשות אחרת - זו דרך של חיבור ודיבור.

מיימון אוחז את התקופה כמי שאוחז חג בעבותים בקרנות המזבח. בורר בקפידה ובחיבה גדולה את מה שמסומן בעיניו כסמלים של תקופה. מוציא אותם לכאורה מהקשרם מגדיל אותם בהגזמה לעתים כדי להיות דימוי שמתכתב עם המקור של עצמו ובדרך זו לספר סיפור של זמן עבר היושב בתוך הווה, ומתהווה.

מיימון מתבונן במציאות ומבקש להישאר נאמן לה בקפדנות יתר, וכך מייצר זכרון על זכרון. אוסף פריטים שנתפשים ברוח התקופה כישנים, כבלתי נדרשים אלה אשר לעתים נמצאים בשוקי עתיקות, והופך אותם לתמונה. בעצם העובדה שהם המודל והנושא ליצירתו הוא מעניק להם מעמד מיוחד ומחדש את נקודת המבט לעבר החפץ שאולי נשכח, אולי נזנח. זהו דיוקן של חפץ, כאשר באופן מצטבר דיוקנאות אלה משרטטים דיוקן של תקופה כמו גם דיוקן עצמי של האמן.

הצורך להיזכר שווה ערך לצורך ולרצון להזכיר, הצורך לעקוב במבט ובמשיכות מכחול מדויקות נענה לצורך האחר להיום שם וכאן ולהחזיר את השָׁם לכאן. זמן הציור וההתבוננות מייצר שעה אינטימית של התקרבות, ובה הצייר חי מחדש את הדברים שחשובים לו, בין אם אלה כאן מעכשיו ובין אם אלה שם ומאז. רק לאחר שרגעי התקרבות אלה באים לכדי סיום, הם יכולים להיות חפצים שעומדים בזכות עצמם, ולייצר גם בצופה רגעים של קרבה, זכרון ונוסטלגיה ומשם כבר קצרה הדרך לזיהוי וגילוי זהות.

הדימויים של מיימון הופכים על בד הציור לסמל ולמאגר של זיכרונות וחוויות, כמו גם לאמירות חברתיות פוליטיות וערכיות. לכאורה נראה כאילו האמן "מעתיק", חפצים, אישים, מקומות ומצבים. לעתים בונה אותם בהקשרים אחרים, מגדיל ומגזים, מהדק ומדייק. נראה שהאמן  יוצר מתוך דיאלוג פנימי עמוק שבו הוא מנהל שיח עם המיומנויות שלו כאמן ועם החפצים אשר משמשים לו עילה להתנסות כמו עילה לאמירה. מיימון בוחר לעמוד מול החפץ או האדם, להפכם לציור, לשמור על זהותם הקפידה ובכך להעניק להם מעמד של מטאפורה הנושא מסר ורעיון.

אם אנו יודעים למצוא באמנות המודרנית את המושג 'חפץ מן המוכן' ( readymade) על עבודותיו של מיימון ניתן לומר 'עשויים מהחפץ' – made from ready.

מיימון כתפאורן בחיי החול שלו, וכמי שתפאורה היא מקור פרנסתו, לובש את כובע הצייר אוחז בפלטה ובמכחול, ומייצר תפאורה  לסיפור ולהצגה הרעיונית הפרטית שלו שבה החפצים והאישים הפכו להיות דימויים מעובדים כאילו יד לא נגעה בהם, כאילו הודבקו על בד הקנבס מתוך המציאות, יוצרים מציאות על מציאות ומספרים על אהבת הדבר.

אהבת הדבר של מיימון קושרת בין הדימוי של הדבר לבין הפקתו המחודשת, בין הפיכת חפץ שימושי ליצירה שאינה שימושית בפועל אך משמשת טריגר לרעיון, בין התייחסות לאישיות אשר בעיניו היא גדולה מהחיים לבין יצירתה כמונומנט מתוך כבוד ואהבה, והעמדתה כסמל.

מיימון מתכתב בדרכו עם סגנונות, עם תקופה, עם אישים, עם תרבות, עם מגדר, עם מציאות יומיומית ומנסה על דרך היפה להראות גם את הקשה ואת המר ובכך מזכיר בלא שאף ידע את דבריו המיוחדים של הרב קוק שהיה ציוני נלהב, איש רוח ואיש אמנות באמרו ש" האהבה הגדולה שאנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עיננו מלראות את כל מומיה, אך גם אחרי הביקורת היותר חופשית נקייה היא מכל מום. כולך יפה רעייתי ומום אין בך!". כך מיימון מציג בדרך יפה ואסתטית גם את הישן, הכואב, המום והטעון תיקון.

והנך שואל 'מה זה ישראלי'?, מתבונן בתערוכה, מקבל תשובה, ואז כבר אינך שואל יותר, אלא מכריז ואומר בנחישות ' זה מה זה ישראלי'.

למקום שמזוהה כמרכז לצרכנות המזוהה כעיסוק מרכזי של שעות הפנאי, מיימון מביא תרבות. בשם התרבות, הציור, חיי הרוח והאמנות, מיימון מציג תערוכה והופך את המקום החולי, שאינו גלריה, למרכז תצוגה. שם חפצים ומוצרי צריכה, הופכים להיות הגיבור המככב ביצירת אמנות. מיימון אינו מציב במרכז זה, כצפוי, דוכנים למכירת חפצים. אלא מציב "תמונות" אשר מתוכם חפצים כמעט זועקים הריני כאן, גדול יותר חי יותר, קים ללא קיימות ממשית, כדי לספר להמון שגודש את המקום בלא כל כוונת מלכתחילה לצפות בתערוכה, שם על קו התפר הזה הוא מביא את הגבוה אל הנמוך ואת הנמוך אל הגבוה במטרה לנהל דיאלוג עם תרבות ההמונים, במקום בו תרבות ההמונים אכן מתקיימת.

בסגנון אמנות זה המזוהה כ'פופ ארט', מיימון מגייס לשורותיו אמצעים שנחשבים 'חוץ אמנותיים', קומיקס, פרסומות, כתב ודימוי, צבעוניות עזה וטכניקות שמקובלות יותר בתחום העיצוב האיור והתפאורה. אין מקום נכון יותר לתערוכה זו, מאשר המקום בו היא אכן נבחרה להיות, ונראה שהמקום בחר בתערוכה לא פחות ממה שהתערוכה בחרה בו. ובתוך כל אלה מסתתר חיוך ציני בו האמן מייצר בכלים אשר לעתים מגיעים מתחום האמנות השימושית, אבל הפעם למטרות טהורות רעיוניות, ולא למטרות שימוש. זו הזעקה הפרטית של מיימון המנתב אותה אל תוך החפץ תוך שהיא עוברת בדרך זו תהליך של עידון.

כך אנו מבינים בהדגשה ש "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום" (פרקי אבות ד, ג') והרי לנו צירוף מדויק של אמירה עתיקה זו. מקום של המון, ולאו דווקא גלריה בדלנית ומנוכרת, אמנות קריאה ובהירה, בתוך המון עם, המדברת על היסטוריה, על פוליטיקה, על חיי היומיום, על עכשיו ועל פעם, דרך כלים, חפצים אנשים ומקום, וכל זאת במקום הנכון, ובזמן הנכון על ידי האדם הנכון, שהרי אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום".

מיימון של הסנדלים, כובע הטמבל, תל-אביב ובתי הבאוהאוס, שמן הזית, בן גוריון, ופרס, הוא מיימון של ארץ ישראל שקושר בין אמנות הפופ ארט, בין עולם העיצוב והפרסום, בין כרטיסי הברכה של פעם (שנות טובות), בין תרבות הצריכה ותרבות הצנע, בין הקוקו והסרפן ובין שם אז, ועכשיו בדיוק עכשיו כאן.