ספור אמיתי שיעשה לכן צמרמורת

"רגליו של אדם..." קוראים לי שמוליק ואני נהג מונית שנמצא מרבית שעות היום על הכבישים הירושלמיים. לפני חודש ימים, אני עומד ברמזור ירושלמי במרכז העיר. שעת בוקר, הכל עמוס, צפצופים, שוטרים, הכל שוקק. לפתע דפיקה בחלון. יהודי חרדי מסמן לי לפתוח את החלון, אני פותח את החלון ואז הוא אומר לי "האם תוכל להסיע אותי לחיפה?". הפנים התשושות והאפורות שלי הפכו לשמש זורחת ומחוייכת. חיפה? בבוקר? זו לא סוכריה, זה גלידה ענקית עם דובדבן למעלה. אני מדווח לצחי אזולאי המוקדן שלנו, שבשלוש השעות הקרובות לא יחפשו אותי, כי אני בדרך לחיפה. מגיעים לחיפה, היהודי משלם, נפרד ממני בחביבות ונעלם לו. אני מרגיש צמא, מחפש מכולת. יופי, בפינת רחוב קטן, שוכנת לה "המכולת של איבגי", נכנס, שולף פחית קולה, משלם ונכנס למונית. על גדר אבן ממולי אני מבחין במודעת אבל בגודל בינוני, 'בצער רב וביגון קודר אנו מודיעים על פטירתה של סבתנו אמנו אחותנו שושנה חנה בת שרה רחמנינוב ע"ה'. "מניע את המונית ומפליג דרומה. לא מרחיק יותר מ- 200 מטר והשם הזה, שושנה חנה, חוזר אלי. מי זו שושנה-חנה... בחיי לא הכרתי גברת בשם זה. מעולם בחיי לא הכרתי משפחה בשם רחמנינוב. לוקח לגימה אחרונה מן הפחית, ועושה סיבוב 360 מעלות בחזרה למכולת. ושוב מביט ארוכות במודעת האבל... השם לא אומר לי כלום. עיני מביטות בכתובת הרשומה בתחתית המודעה. "יושבים שבעה בבית המנוחה ברח' ים-סוף 39". הלב שלי משדר לי: "שמוליק. יתכן שאתה קצת מבולבל, עובר עליך משהו, אבל לא נורא שמוליק. לך תעשה ניחום אבלים, אם לא יועיל, בטח לא יזיק. תשב 10 דקות עם המשפחה, תשתוק, תביט להם בעיניים עצובות, תאמר להם "מן השמים תנוחמו", או "המקום ינחם אתכם", וחזור למונית. "אני מגיע. מה אני רואה? בניין מיושן, פשוט, שתי קומות בסך הכל, אולי בן 60 שנה. בעוד אני מהרהר ומתחבט עם עצמי, אני מבחין בשני בחורים צעירים עולים באיטיות במדרגות ונכנסים לדירת האבלים. ושוב הרגליים שלי השתלטו עלי, ובזריזות שאינה ניתנת לתאור שלפו אותי מן המונית. נעלתי אותה, ועליתי עמם במדרגות עד לדלת הדירה שהיתה כמובן פתוחה. הם נכנסו והתיישבו ואני התיישבתי לצידם. על המזרון ישבו להם שלושה בנים, אביהם, ושני אחיה של הנפטרת. בחדר הסמוך ישבו שתי בנות ואחותה של הנפטרת. אחת הנכדות העמידה לפנינו על שולחן הסלון הזכוכיתי מגש ובו כוסות תה מהביל והרבה פרוסות של עוגת טורט. הבחנתי שהאבלים מביטים בי במבט שואל, מביטים ושואלים עמוק בלב "מי האיש הזה... אנחנו לא מכירים אותו...". רציתי שהאדמה תבלע אותי. שתבוא איזו רוח ותעיף אותי מכאן, הרחק הרחק. "מן השמים תנוחמו", ניחמתי את האבלים והתרוממתי לצאת. "חכה רגע אדוני, שתה כוס תה, תברך על עוגה", ביקש ממני אחד הבנים האבלים, הצעיר שבהם, כבן 25, ובאותה נשימה שאל "אתה הכרת את אמא ז"ל?". שתקתי שלוש שניות, שנדמו כמו נצח, והשבתי "לא, לא הכרתי". הרבה זוגות עיניים ליטפו אותי במבט תמה, עיניים שואלות, בוחנות, מה הוא עושה כאן היהודי הזה... מה עונים להם... אין ברירה החלטתי, מדברים ואומרים אמת. "שמי שמואל בן גיל" השבתי "אני נהג מונית מירושלים מחברת "שער הגיא"... לפני כחצי שעה הגעתי לחיפה עם נוסע ירושלמי, הבחנתי במודעת האבל של אמכם שושנה חנה בת שרה... אין לי מושג למה ומדוע, אבל רגלי נשאו אותי לכאן. המונית סירבה לחזור לירושלים. תאמינו או לא, הלב שלי והיצר הטוב שבתוכי דיברו איתי ואמרו לי 'שמוליק אם אתה מרגיש צורך פנימי לנחם אבלים, אז גש לשם, ממצוות רק מרוויחים..." לכן הגעתי, וברוך השם כולנו יהודים מאמינים ואני באמת משתתף בצערכם על מות האם הרעיה, ושלא תדעו עוד צער ומכאוב...". "ברוך תהיה" ברך אותי הבן הצעיר בחיוך של חיבה. "אבל אם כבר הגעת לכאן, אז אספר לך על אמא שלנו. ההורים שלנו גם גרו בצעירותם בירושלים, ועברו לחיפה לפני 25 שנים, פחות או יותר. אמא ע"ה היתה עקרת בית פשוטה, שעבדה הרבה בנקיון בתים ווילות, צנועה בהליכותיה, ומקפידה על הכנסת אורחים במאור פנים. אך בכך אין כל חדש, הרבה נשים הן צנועות וחרוצות. אבל לאמא שלנו, היה "שיגעון" מיוחד, פעמיים או שלוש בשבוע בשעות אחר הצהרים, היא נסעה לטפל ולשמח ילדים קטנים נפגעי תאונות דרכים. פעם בשניידר, פעם ברמב"ם, פעם בהדסה, היא העמיסה על עצמה מתנות וממתקים, חילקה להם, ליטפה אותם וברכה אותם בלב מלא תקווה ואהבה. היא יכלה לשבת שעות ארוכות ליד מיטת תינוק פצוע ולקרוא תהילים לרפואתו. מבלי שהכירה או ידעה מי זו המשפחה. לא פעם אמרה לנו 'הילדים האלה הם כמו הבנים שלי, והרבה בזכותם זכיתי לבנים טובים ולשלום בית... אני רוצה שגם הם יבריאו ויזכו לכל הברכות הללו. מספר פעמים הלכנו איתה למשימת הקודש הזו. היא עודדה במילים חמות אמהות מודאגות 'ה' יעזור, ה' יעזור, הוא יבריא, אני מאמינה, כבר ראינו ניסים'. התמימות שלה היתה כובשת לב. הרגשתי שמחה פנימית שזכיתי לבוא ולנחם את משפחת רחמנינוב שהיתה להם אם צדקנית שבוודאי משמשת כסנגורית על עם ישראל, שהרי מדובר באשת חסד נדירה. נפרדתי מהם לשלום ונסעתי הביתה, לירושלים, כולי שופע הרהורים על הזכות המיוחדת שנפלה בחלקי... אבל למה? אני שואל את עצמי. מעולם בחיי לא נכנסתי לבית שאינני מכיר את המשפחה, ובוודאי לא לבית אבלים. לפתע בדיבורית צילצול. על הקו צחי אזולאי המוקדן. "איפה אתה שמוליק? תראה יש על הקו בן אדם שמחפש אותך דחוף... הוא מחיפה. קוראים לו רחמים רחמנינוב, אני נותן לו את המספר והוא ידבר איתך. הוא נשמע לי מאד מרוגש". "שלום שמוליק. אני רחמים רחמנינוב, הבעל של שושנה חנה זכרונה לברכה. היית אצלנו לפני כמה שעות בניחום אבלים, רציתי לשאול אותך שאלה קטנה, האם אי פעם נפצעת בתאונת דרכים?". נשמתי נעתקה... כנהג מונית מעולם לא הייתי מעורב בתאונה, אבל את משפחתנו מלווה טרגדיה איומה מזה 27 שנים. גדלנו יתומים. אני בן הזקונים של הורי. אמא שלי, רבקה, נהרגה בתאונת פגע-וברח... אני הייתי אז תינוק בן שנה והיא טיילה איתי בעגלה. אמא נהרגה במקום והעגלה הועפה – ואני בתוכה – למרחק 20-30 מטר, לתעלה עמוקה בצידי הכביש. 'כן אדון רחמים, כשהייתי תינוק נפצעתי בתאונה, אמא שלי נהרגה באותה תאונה, למה אתה שואל?' רחמים שתק כמה שניות והרגשתי שהוא מחפש מילים. תגיד לי שמוליק, אבא שלך סיפר לך היכן היתה התאונה המדוברת שאמכם נהרגה? 'כן, על הכביש הצר שבין שכונת נווה-עוז לשכונת המרגניות. זה היה בשעת דמדומי ערב. תאונת פגע וברח'... רחמים נשם עמוק, וכמעט בלחש אמר לי "שמוליק, שהשם ישמור אותך, אבל אשתי עליה השלום, היא זו שהצילה אותך ממוות בטוח. היא הראשונה שמצאה אתכם על הכביש, חבשה את ראשך וכשהגיע מד"א הפקידה אותך בידיו של הרופא והתפללה לרפואתך". "גבירתי" אמר לה הרופא "הצלת את חיי התינוק, עוד איבוד של חצי ליטר דם, אוי ואבוי". ומאז ועד יום מותה היא היתה עסוקה לשמח ילדים פצועי תאונות... דומני שמוליק, שהרגליים שלך נשאו אותך לביתנו בחיפה, כדי שתנחם אותנו, ונחמה זו איננה אלא הכרת-הטוב קטנה שלך על ההצלה גדולה של רעייתי, שללא ספק היתה שליחה נאמנה לשמור אותך חי, עד מאה ועשרים". עצרתי את המונית, הלב שלי פעם 1,000 פעימות בדקה. כן, כשהבטתי במודעת האבל, שושנה חנה בת שרה, ההכרה שלי לא ידעה דבר, אבל איך אבא שלי אמר: יש איזה חוב או סוד כמוס בכל צעד וצעד שהרגליים שלנו מוליכות אותנו. מנחם אזולאי Walla! Mail - Get