הצפרדע שפחדה לקפוץ למים מאת קטיה הירט

בביצה שבה הקפיצה נחשבת למעשה יומיומי, כמעט מחויב המציאות, הצפרדע עמדה על העלה הירוק שלה והרגישה איך העולם כולו מצפה ממנה לזוז, בזמן שהיא רק ניסתה להבין למה הגוף מסרב. גם אני פחדתי לשחות ובגיל מבוגר החלטתי להפסיק לפחוד ולקחתי שיעורי שחייה. החלטתי לנצח את הפחד ממים עמוקים. היום אני שוחה אבל לא ממש שחיינית .

המים נפרשו לפניה כמרחב של אפשרויות לא ידועות — עמוקים, קרים, משקפים שמיים זרים — וכל מי שסביבה דיבר עליהם כעל בית, בזמן שבעיניה הם נראו כמו ויתור על הוודאות האחרונה שנותרה לה.

היא ידעה היטב שהיא צפרדע, שגופה נבנה לקפיצה, שהשרירים, העצמות והאינסטינקטים כולם מוכנים, אבל הידיעה הזו לא הצליחה לגשר על הפחד השקט והעקשן שעמד בינה לבין התנועה.

לא היה זה פחד מטביעה או מכאב, אלא פחד מהרגע שבו העלה יישאר מאחור, מהרגע שבו לא תוכל עוד לומר לעצמה שהיא רק מתעכבת, שהיא עוד לא מוכנה, שהיא שומרת על עצמה.

העלה היה קטן, קצת מתנדנד, אבל מוכר, והמים — למרות ההבטחות — דרשו ממנה להסכים להשתנות, להסכים לא לדעת בדיוק מי תהיה כשתיגע בהם. היא הבינה אז שהפחד האמיתי אינו מהמים עצמם, אלא מהשלב שבין עמידה לשחייה, אותו רגע חמקמק שבו אין עוד יציבות אבל גם אין עדיין קצב, ואין מי שיבטיח שהמעבר יהיה אלגנטי.

וכמו שקורה לעיתים קרובות, לא האומץ דחף אותה קדימה אלא המציאות, כשהעלה החל לזוז, כמעט בעדינות, כאילו גם הוא כבר לא הסכים לשאת את ההיסוס. האם היא הצליחה להתגבר על הפחד ?

האם היא קפצה ומה קרה בהמשך תקראו בעצמכם.

 לרכישה ליחצו כאן