המ"מד של אלעד

איך נראה יומו של ילד שהחדר שלו בבית הוא ממ"ד?

אלעד אוהב לשחק, ליצור ולבלות עם חברים בחדר המיוחד שלו, אבל הממ"ד הוא לא רק מקום למשחקים – הוא גם מרחב שמספק ביטחון ורוגע כשנשמעת אזעקה.

זהו סיפור על ביטחון, משפחה, חברות ושגרה מתוקה במציאות יום־יומית מורכבת, שבה הממ"ד הוא גם מרחב מוגן וגם מקום של יצירה, משחק וחוויה.

לא כל הממדים נפתחים בדלת כבדה.

יש כאלה שנפתחים במבט.

במשפט שנאמר כבדרך אגב.

בשתיקה שיש בה יותר מדי משמעות.

הממד של אלעד הוא חדרו הפרטי של אלעד,

זה ממד שנמצא בין הדברים —

בין מה שנאמר למה שנשמר,

בין מה שרואים למה שמרגישים ולא יודעים לקרוא לו בשם.

כשנכנסים לממד של אלעד, הזמן הוא זמן של 

רגעים שמתארכים בלי סיבה,

ושעות שלמות נעלמות כאילו לא היו.

העבר והעתיד מדברים זה עם זה בלי מתורגמן,

וההווה עומד בצד, מבולבל.

אלעד עצמו לא תמיד מודע לממד שהוא פותח.

אולי זו הדרך שבה הוא מקשיב,ומשחק עם חבריםץ וכך בעצם הוא שוכח שהוא נמצא בממד.

ציפי כהן, גננת בגמלאות, עם ותק של יותר מחצי יובל במסגרות לילדים בגיל הרך, שאיתם אהבה לעבוד, מבקשת להאיר את הצד החיובי של הממ"ד, שלרוב מיוחס על ידינו למצבי חירום.

לרכישה ליחצו כאן