הפינה של פנינה

ה אם חתול יכול ללמד פיזיקה? מתי כיתות זוחלות בחומר?ולמה המורה לחנ"ג מרימה ידיים? לצערנו, תשובות לא תמצאו כאן, אבל כן תזכו להצצה הומוריסטית ובלתי חינוכית בעליל אל עולם בית הספר – ובעיקר אל כל הדרכים להבין לא נכון את מה שהמורים מנסים ללמד. גם אני היום עוסקת בתחום החינוך ומאוד אהבתי את ההומור מאחורי כל קטע,  יש גם קטעים מאחורי הקלעים של התלמידים מה המורים מדברים בניהם. בקיצור זהו ספר שממש מתאים לתת מתנה לכל מורה שיספר את הסיפור הזה בכיתות. מאחורי הספר עומדים שלושה בני משפחה: ברק אטקין מורה, מחנך ומכשיר מורים למשימה הבלתי אפשרית: כניסה לכיתה. עדן ילמה מעצבת גרפית ומאיירת, שהתמחתה בהברזה משיעורים. טורי אטקין אנימטורית שידועה ביכולתה לפלח כוסות תה מחדר המורים. אז הנמיכו ציפיות, צאו מריכוז –ותתחילו ליהנות!  לרכישה ליחצו  כאן

בביצה שבה הקפיצה נחשבת למעשה יומיומי, כמעט מחויב המציאות, הצפרדע עמדה על העלה הירוק שלה והרגישה איך העולם כולו מצפה ממנה לזוז, בזמן שהיא רק ניסתה להבין למה הגוף מסרב. גם אני פחדתי לשחות ובגיל מבוגר החלטתי להפסיק לפחוד ולקחתי שיעורי שחייה. החלטתי לנצח את הפחד ממים עמוקים. היום אני שוחה אבל לא ממש שחיינית . המים נפרשו לפניה כמרחב של אפשרויות לא ידועות — עמוקים, קרים, משקפים שמיים זרים — וכל מי שסביבה דיבר עליהם כעל בית, בזמן שבעיניה הם נראו כמו ויתור על הוודאות האחרונה שנותרה לה. היא ידעה היטב שהיא צפרדע, שגופה נבנה לקפיצה, שהשרירים, העצמות והאינסטינקטים כולם מוכנים, אבל הידיעה הזו לא הצליחה לגשר על הפחד השקט והעקשן שעמד בינה לבין התנועה. לא היה זה פחד מטביעה או מכאב, אלא פחד מהרגע שבו העלה יישאר מאחור, מהרגע שבו לא תוכל עוד לומר לעצמה שהיא רק מתעכבת, שהיא עוד לא מוכנה, שהיא שומרת על עצמה. העלה היה קטן, קצת מתנדנד, אבל מוכר, והמים — למרות ההבטחות — דרשו ממנה להסכים להשתנות, להסכים לא לדעת בדיוק מי תהיה כשתיגע בהם. היא  הבינה אז שהפחד האמיתי אינו מהמים עצמם, אלא מהשלב שבין עמידה לשחיי...

איך נראה יומו של ילד שהחדר שלו בבית הוא ממ"ד? אלעד אוהב לשחק, ליצור ולבלות עם חברים בחדר המיוחד שלו, אבל הממ"ד הוא לא רק מקום למשחקים – הוא גם מרחב שמספק ביטחון ורוגע כשנשמעת אזעקה. זהו סיפור על ביטחון, משפחה, חברות ושגרה מתוקה במציאות יום־יומית מורכבת, שבה הממ"ד הוא גם מרחב מוגן וגם מקום של יצירה, משחק וחוויה. לא כל הממדים נפתחים בדלת כבדה. יש כאלה שנפתחים במבט. במשפט שנאמר כבדרך אגב. בשתיקה שיש בה יותר מדי משמעות. הממד של אלעד הוא חדרו הפרטי של אלעד, זה ממד שנמצא בין הדברים — בין מה שנאמר למה שנשמר, בין מה שרואים למה שמרגישים ולא יודעים לקרוא לו בשם. כשנכנסים לממד של אלעד, הזמן הוא זמן של  רגעים שמתארכים בלי סיבה, ושעות שלמות נעלמות כאילו לא היו. העבר והעתיד מדברים זה עם זה בלי מתורגמן, וההווה עומד בצד, מבולבל. אלעד עצמו לא תמיד מודע לממד שהוא פותח. אולי זו הדרך שבה הוא מקשיב,ומשחק עם חבריםץ וכך בעצם הוא שוכח שהוא נמצא בממד. ציפי כהן , גננת בגמלאות, עם ותק של יותר מחצי יובל במסגרות לילדים בגיל הרך, שאיתם אהבה לעבוד, מבקשת להאיר את הצד החיובי של הממ"ד, שלרוב מיוחס ...

 טהרן היא עיר שלא מרשה לך לשכוח אותה. גם כשבורחים ממנה – היא בורחת יחד איתך. דיאנה רחמני לא מספרת רק סיפור של יציאה ממקום גיאוגרפי, אלא סיפור של חילוץ עצמי. הבריחה מטהרן איננה רגע אחד דרמטי בשדה תעופה, אלא תהליך ארוך, מתמשך, שבו הלב עוזב הרבה לפני שהגוף מצליח. יש ערים שמלמדות אותך איך לשרוד. טהרן לימדה את דיאנה איך לשתוק. איך לדבר בעיניים. איך להצפין מחשבות. ואיך לחלום בזהירות. הבריחה שלה אינה רועשת. אין בה מרד גלוי, אין בה סיסמאות. יש בה צעדים קטנים, כמעט בלתי נראים: החלטה לא לוותר על קול פנימי, על זהות, על זכות לנשום בלי התנצלות. כל צעד כזה הוא סכין קטנה בבד של הפחד. דווקא מתוך הדיכוי נולדת חדות. דווקא מתוך האיסור – תשוקה לחיים. וכשהיא סוף־סוף יוצאת, מתברר שהחופש לא מחכה מעבר לגבול. הוא מבולבל, זר, לפעמים מאכזב. העולם החופשי לא תמיד יודע מה לעשות עם מי שנאלצה להיות אמיצה יותר מדי זמן. הבריחה לא מסתיימת במעבר בין מדינות – היא ממשיכה בתוך הנפש, מול זיכרונות, אשמה, געגוע מוזר אפילו למה שכאב. דיאנה לא בורחת כדי למחוק את טהרן. היא בורחת כדי לבחור מי היא תהיה מולה. וזה אולי הדבר החזק ב...

יש חלומות שנראים גדולים מדי לילדים קטנים. שמיים, למשל. רחוקים, גבוהים, בלתי מושגים. אבל לפעמים דווקא הרצון הפשוט לגעת בהם הוא מה שמלמד אותנו את השיעור הכי חשוב. הסיפור עוקב אחרי ילד שלא מוותר על הסקרנות שלו. הוא נופל, מנסה שוב, שואל שאלות ומגלה שהדרך חשובה לא פחות מהיעד. לא מדובר רק בטיפוס פיזי, אלא במסע פנימי של אומץ, התמדה והאמונה שעם רצון — אפשר להגיע רחוק יותר ממה שחשבנו. זה סיפור על ילדים, אבל גם על מבוגרים ששכחו כמה כוח יש בניסיון אחד נוסף. תזכורת עדינה לכך שלגעת בשמיים לא תמיד אומר להצליח — לפעמים זה פשוט להסכים לחלום. לרכישה ליחצו  כאן

  לצעוק בדממה – כשמילים פוגשות כאב שקט יש ספרים שלא מבקשים שנקרא אותם ברצף, אלא שנעצור רגע בין עמוד לעמוד, ננשום, וניתן למילים לשקוע. „לצעוק בדממה” של אסתר תמר הוא בדיוק ספר כזה. הספר עוסק בקולות שלא תמיד נשמעים – כאב פנימי, חוויות שמודחקות, רגשות שאין להם מקום גלוי בעולם רועש. דרך כתיבה רגישה, כנה ולא מתייפייפת, מצליחה תמר לגעת בנקודות עמוקות של נפש האדם, ובעיקר של נשים, בלי להרים קול – ודווקא משום כך הוא כל-כך חזק. השם „לצעוק בדממה” אינו רק מטאפורה יפה, אלא תמצית החוויה שהספר מציע: הזעקה הפנימית שממשיכה לפעום גם כשהכול שקט מסביב. זהו ספר על הישרדות רגשית, על כוח שבא מתוך שבר, ועל האפשרות למצוא מילים גם כשנדמה שאין. הכתיבה של אסתר תמר מאופקת אך חודרת. אין כאן דרמה מיותרת, אלא אמת פשוטה, כזו שקשה להתעלם ממנה. הקורא מוצא את עצמו מהנהן, לעיתים בכאב, לעיתים בהזדהות עמוקה, ולפעמים פשוט בשתיקה. לרכישה ליחצו כאן